באנו חושך לגרש

שמעו סיפור:

בכל אחד ואחת מאיתנו יש מרגע הלידה, אור פנימי ואור חיצוני המקיף אותו. בין האור הפנימי לחיצוני קיים דיאלוג תמידי, יומיומי.

כשאנחנו ילדות קטנות, האור הפנימי מסונכרן עם החיצוני, הדיאלוג ביניהם שיוויוני, האחד מעודד את השני. זאת הסיבה שרוב הילדים מסתובבים בעולם מחייכים ומאושרים חסרי דאגות ומעצורים. עם השנים הדיאלוג הזה בין האור החיצוני לפנימי משתנה, משנה כיוון

האור החיצוני מתבונן סביב ומתחיל להיות מושפע לטוב ולרע, בעיקר לרע. פתאום מתגנבות אליו מחשבות רעות, מעכבות, פתאום הוא לא מבין למה האור הפנימי כל כך מרוצה מעצמו, כשבכלל יש להם כל כך הרבה בעיות! כשבעצם הם לא כאלה מושלמים כמו שהם חשבו כשהיו ילדים.

אז הוא מתחיל לספר לאור הפנימי מה הוא ראה בחוץ אצל זו ואצל ההיא, ומתחיל לבקר את האור הפנימי. האור הפנימי מצידו, לא מבין מה השתנה עכשיו , מה רוצה ממנו החיצוני, מנסה להתנגד לו ולהשמיע את דעתו, אבל האור החיצוני שבנתיים מתחיל להחשיך, מרים את קולו, הוא גדל וגדל מלא טענות וביקורת (את לא מספיק טובה/חכמה/רזה/מצליחה, למה איחרת? תראי מה לבשת? איך נכשלת!)